קואופרטיב בלוגי האנימה בישראל – נושא שמיני: טיול ליפן

התפנה לי קצת זמן וראיתי שעברה בדיוק שנה מהפוסט האחרון שלי כאן אז החלטתי לעשות מאמץ ובכל זאת לכתוב פוסט..
מצד שני הנושא הוא טיול ביפן ואני לא חושב שהיה משהו מיוחד בטיולים שלי לשם אז אני לא מבטיח שיהיה יותר מדי מעניין :)

טיול ראשון

את הטיול הראשון שלי ליפן עשיתי עם עוד 3 חברים, יצאנו אליו בספטמבר 2008 והוא ארך פחות או יותר חודש. התאריך הזה נבחר כי הוא עבד טוב מבחינת העבודה(יש בספטמבר הרבה חגים ככה שלא צריך לקחת יותר מדי ימי חופש) בשילוב עם מזג אוויר סביר ביפן. לא עשינו תכנון יסודי מדי (אם כי נפגשנו מספר בלתי מבוטל של פעמים למטרה הזו, פשוט צפינו באנימה במקום רוב הזמן) והוא התבסס על זה שנכין רשימה של אטרקציות שמעניינות אותנו, כמו נגיד ביקור באקיבה, ונבחר פעילויות בהתאם למה שיראה לנו באותו הרגע. בשביל לתמוך בגמישות כזו, ובאופן כללי להפוך את הטיול לכמה שיותר נוח, החלטנו לשכור דירה לאורך כל החודש ולצאת ממנה לגיחות בערים אחרות בהתאם לחשק שלנו וזמינות של מלונות. למיטב זכרוני הזמנו מראש מלון לכמה ימים באוסאקה ואולי בקיוטו, אבל מעבר לזה עד כמה שאני זוכר בגדול הזמנו כמה ימים עד שבועות מראש כשהחלטנו לצאת לעיר אחרת.

הרי אי אפשר לחזור מביקור ראשון ביפן בלי דוג'ין אחד לפחות, נכון?

הרי אי אפשר לחזור מביקור ראשון ביפן בלי דוג'ין אחד לפחות, נכון?

בעזרת הדירה הזו יכלנו להמנע מהצורך להגרר עם ערמות של קניות(הראיות מוצגות למעלה ולמטה) ממלון למלון, ולקחנו רק את מה שהיינו ממש צריכים לאותה גיחה ספציפית, וכאמור זה אפשר לנו להיות מאוד גמישים עם הזמנים שלנו כי במקרה הכי "גרוע" אם לא הסתדר משהו עם מלון פשוט היינו נשארים בטוקיו.

הקניות מהימים הראשונים

יתכן שרוקנתי איזה מכונת ג'צפונים

יתכן שרוקנתי איזה מכונת ג'צפונים

התוספות בימים האחרונים

 

 

 

 

 

 

בטיול הזה עברנו פחות או יותר על -כל- אקיבה, מתחילת הרחוב הראשי ועד סופו, כולל כמעט כל הרחובות הצדדיים ואפילו איזה חנות שהייתי כמעט קילומטר מאקיבה עצמה. נכנסנו לכל חנות שהייתה קשורה לאנימה, מנגה, פיגרים, אלקטרוניקה או דבר מעניין אחר שהצלחנו למצוא שם. להערכתי מתוך החודש של הטיול כמעט שבועיים העברנו באקיבה, היו כמה ימים שיעודית הלכנו לאקיבה כל יום ובשאר הזמן פשוט כל פעם שסיימנו לעשות את מה שלא עשינו באותו היום הלכנו לאקיבה לסוף היום והמשכנו את הסיור שלנו שם. בשאר הזמן יצאנו לאוסאקה(איפה שבאותו טיול לא יצא לי ללכת לדן דן סיטי) קיוטו ונארה. אני גם נסעתי לטאקאיאמה ושיראקאוואגו בזמן ששאר החברים נסעו לניקו אם אני זוכר נכון.

זה היה הטיול הראשון שלי ביפן והוא היה מהנה מאוד, קניתי כמויות אדירות של מוצרים שאת חלקם עדיין לי איפה לשים. מצד שני היו לי גם חרטות, עקב העובדה שגיודונים היו כל כך זולים כמעט כל הארוחות שלנו היו גיודון כי פשוט כל פעם שהיינו קצת רעבים וראינו סניף נכנסו ואכלנו, ככה שניסיתי הרבה פחות מאכלים ממה שהייתי רוצה. ובאותו הביקור לא הלכנו אף פעם לאונסן של ממש(אני אישית הייתי באונסן כשהייתי במלון בשיראקוואגו, אבל זה היה אונסן בנוי ולא מה שנקרא ROTENBURO, אונסן בשטח) בסוף הטיול כשהלכתי לשיראקוואגו הגעתי לפסטיבל שהיה ממש ממש כיף וגרם לי להצטער קצת שלא עשיתי יותר מאמצים ללכת לעוד פסטיבלים במהלך הטיול.

טיול שני

את הטיול השני למען האמת לא תכננתי בכלל, אחד החברים שלי עשה טיול פוסט צבא ענק של כמה חודשים והוא תכנן לסיים אותו ביפן, עקב העבודה שלי לא יכלתי לקחת חופשה גדולה מדי ולכן נאלצתי להסתפק בכעשרה ימים בסוף יולי 2012, ואפילו עבדתי במהלך הטיול.

בטיול הזה למען האמת לא עשיתי יותר מדי(בין היתר כי זה היה סבל נוראי לצאת החוצה בחום והלחות הנוראיים שהיו שם), גם כתוצאה מהאורך שלו גם כתוצאה מכך שאותו חבר שהסתובבתי איתו היה שם שבועיים לפני וכבר יצא לאוסאקה\קיוטיו וכו' וגם כי לא היה לי חשק להסתובב יותר מדי ממקדש למקדש בשביל לסמן וי על דברים, אז הסתובבתי פחות באופן כללי.

רוב הטיול הזה סבב סביב אכילה של דברים שלא יצא לי לאכול בטיול הראשון(תמונות למטה), משחק בייסבול, פסטיבל זיקוקי דינור בטוקיו, הרבה ארקיידים, באטינג סנטרס, קניית מרצ'נדייס, ועזרה לחבר שניסה למצוא מזכרות לאנשים בארץ.

הגריל במסעדת יקיניקו יחד עם התפריט

הגריל במסעדת יקיניקו יחד עם התפריט

רחוב גנרי במהלך פסטיבל הזיקוקים, וזה דווקא אחד הרחובות הפחות עמוסים

רחוב גנרי במהלך פסטיבל הזיקוקים

סטייק בפאמירס(פאמילי רסטרנט) אקראי

סטייק בפאמירס(פאמילי רסטרנט) אקראי

אכול כפי יכולתך של סוקיאקי ושאבו שאבו

אכול כפי יכולתך של סוקיאקי ושאבו שאבו

סושי גונקן נאטו ובמיה(???)

סושי גונקן נאטו ובמיה(???)

המנה עצמה שקיבלתי באותה מסעדת יאקיניקו

המנה עצמה שקיבלתי באותה מסעדת יאקיניקו

מהטיול הזה חזרתי עם הרבה פחות מרצ'נדייס, עיקר המרצ'נדייס הוא תוצאה של העובדה שקניתי המון כרטיסים(את כל הכרטיסים :)) של כמה הגרלות פיגרים בחנויות בשביל לזכות בפרס הראשון שלהן, אז בדרך קיבלתי כל מני דברים שוליים יותר שאתם יכולים לראות בתמונה למטה

הפיגרים שלשמם השתתפתי בהגרלה

הפיגרים שלשמם השתתפתי בהגרלה

רוב מה שרואים בתמונה זה הדברים שקיבלתי בדרך אל הפיגרים

רוב מה שרואים בתמונה זה הדברים שקיבלתי בדרך אל הפיגרים

טיול שלישי

הטיול הזה היה יחסית לא מזמן למען האמת, באפריל השנה(2014), הוא היה ארוך מהטיול השני, אבל קצר מהראשון וארך 17 יום.
מה שיחודי בטיול הזה הוא שנסעתי אליו עם עוד 7 חברים(ביניהם אותו חבר שנסעתי איתו לשם בטיול השני), ובהתאם לכך הטיול הזה היה הרבה יותר עמוס.

מתוך כל ה8 שהיינו שם 3 כולל אותי כבר ביקרנו בעבר ביפן(יצאנו לאוסאקה\קיוטו וכו') ול5 אנשים זה היה ביקור ראשון. בהתאם לכך יצא שהתחלקנו ל2 קבוצות, הקבוצה הראשונה הייתה ה4 שהגיעו פעם ראשונה ואני, והקבוצה השני הייתה ה2 אנשים שהיו כבר ביפן ואחד מהחברה שזו הייתה הפעם הראשונה שלו.
הקבוצה שלי נסעה קצת אחרי שהגענו לאוסאקה\קיוטו\טאקאיאמה ועוד ערים מחוץ לקאנטו(האיזור של טוקיו) והשאר נשארו בטוקיו בעיקר והעבירו את זמנם שם.

את הביקור הזה התחלנו בפסטיבל בטאקאיאמה שחלק מהאנשים הגיעו אליו ברכבת שהם לקחו איך שהם ירדו מהמטוס(מה שלקח להם עוד 5 שעות עד טאקאיאמה), המשכנו לאונסנים בקובה, שהיה קצרה באוסאקה ביקור בנארה וחזרנו לטוקיו. לאחר מכן יצאנו כל ה8 לעוד אונסן בגונמה שנקרא טאקאראגאווה(מאוד מאוד מומלץ אגב), קפיצת באנג'י באיזור(שאני לא יכלתי לעשות :|) ביקורים באקיהאברה קראוקה וכו'.

כללי

הפוסט יצא כבר דיי ארוך(אבל מרגיש לי קצת חסר תוכן) אז אני אעבור על כמה מהשאלות שהוצעו בפוסט על הנושא.
ממה נהנתם במיוחד? – אם הייתי צריך להצביע על הדברים שהכי נהניתי מהם כנראה שזה היה האוכל, אקיהברה והאונסנים
ממה לא נהנתם? – מה שאני מחשיב ליחסית בזבוז זמן זה הריצה ממקדש למקדש ומנקודת ציון לנקודת ציון. אין לי בעיה עם ביקור במקדשים פה ושם אבל אני חושב שמהר מאוד כולם מתחילים להראות אותו הדבר וזה כבר לא כזה כיפי. עוד דבר שהיה פחות מהנה היה החיכוכים שהיו בטיולים. אולי זה בלתי נמנע אבל בכל הטיולים הארוכים תמיד היו קטעים שעפו קצץ ניצוצות. במיוחד כשהיו יותר אנשים ביחד..
אה, וכמעט שכחתי אבל הקיץ ביפן הוא גיהנום..
איך ארגנתם את הטיול? – כמו שציינתי בפוסט בסך הכל לא ארגנתי את הטיולים יותר מדי, מעבר לדברים שחייבים להחליט עליהם מראש כמו נגיד נסיעה מחוץ לטוקיו שדורשת רייל פאס, ואיתור של פסטיבלים כאלה ואחרים שיהיו במהלך השהות ביפן אני בסך הכל יחסית זורם ממקום למקום בלי -יותר מדי- תכנון.
עם איזה שלל חזרתם? – שמתי כמה תמונות דיי מייצגות אני מעריך, אבל סתם בשביל לכתוב את זה: הרבה דיוידים, קצת בלורייז, כמה פיגרים גדולים, יחסית הרבה פיגרים קטנים, הרבה אוכל קצת ציוד בייסבול ומאג'ונג אני חושב יסכם את זה דיי טוב
האם אתם מתכננים טיול נוסף? – בהחלט, אולי אפילו השנה (D:)
עם מי הייתם שם? – הרבה חברים
האם גם הם היו צופי אנימה? – חוץ מאחד כולם היו צופי אנימה(בשלב כלשהו בחיים שלהם, חלקם כבר פחות צופים)

מצב הפאנדום בארץ

הקדמה

הרעיון לפוסט הזה עלה בשיחה לפני שבועיים עם DAPPER בשעה 5 לפנות בוקר, לרוע המזל מאז לא הספקנו לשבת על העניין ולהוציא פוסט משותף, אז החלטתי לבינתיים להתחיל לפחות לכתוב את הפוסט.
התוכנית שלי היא לחלק אותו ל2 חלקים, כאשר בניגוד למקרים דומים בעבר אני מקווה שהפעם אני אפרסם גם את החלק השני של הפוסט בסופו של דבר.
אני אתחיל מהתיאור של מצב הפאנדום(קהילה) כרגע, כפי שאני רואה אותו, אני אשאיר פרק זמן כדי שאם מישהו ירצה(מישהו בכלל קורא כאן?) תהיה אפשרות להגיב עם תיקונים(בתגובות, או אפילו בפוסט בבלוג) ולאחר מכן אני אעשה פוסט נפרד שבו אני אסביר את הבעיות, הפתרון שאני רואה ואת הסיבות
שאני חושב שבגללן הפתרון הזה יהיה הכי טוב.
ובמהלך הזמן הזה מי שמעוניין יותר ממוזמן להשתתף בדיון בתגובות או בכתיבת פוסט בנושא בבלוג שלו או שלה.
אני מבקש להדגיש שאומנם בדקתי בכללית את הדברים אבל ממש לא עשיתי מחקר מעמיק בנושא ובהחלט אפשרי שמה שאני ארשום פה יסבול מהטיה שנובעת מהניסיון האישי שלי והאנשים שאני מכיר. ולכן אם מישהו חושב שרשמתי משהו שלא מדויק אני אשמח מאוד לשמוע על כך בתגובות..

הפאנדום

הוא גוסס. ב2 מילים זה איך שהייתי מתאר את פאנדום האנימה בארץ כיום.
יש פאנדומים קשורים שהתרשמתי שהמצב שלהם היה קצת פחות במגמת ירידה, כמו למשל הפאנדום של קוספליי שזכה לתור זהב בכמה שנים האחרונות, ובמידה מסוימת התרשמתי שגם הפאנדומים של מוזיקה אסייתית בכלל ויפנית בפרט היו במגמת עליה בתקופה האחרונה יותר.
אבל בסך הכל אלה שני פאנדומים שבזמן שהם כוללים מספיק רבדים משל עצמם הם לא מסוגלים להחזיק את עצמם בארץ לבד לראייתי.
והסיבה העיקרית לכך שהם היו במגמת עליה היא שהם התחילו מנקודת מוצא נורא נמוכה.
אז בזמן שיחסית לשנים קודמות הם השתפרו הם עדיין תלויים בעיקר בפאנדום של האנימה בתור בסיס שממנו אנשים מגיעים אליהם, פשוט כי זה פאנדום קרוב שמגיעים אליו הרבה אנשים עם פוטנציאל להשתלב בפאנדומים האלה.

למה אני חושב ככה
יכול להיות שאתם מסכימים איתי, ויכול להיות שנראה לכם שאני טועה, אז אני אסביר את הכוונה שלי לכך שהפאנדום גוסס כדי שלא יהיו אי הבנות בנוגע לצורה שלפיה אני שופט את המצב של הפאנדום.
המדד הכי פשוט לראייתי הוא מספר האנשים שמתעסקים בפאנדום מספיק בשביל שיהיה אפשר לנהל איתם דיון אינטליגנטי על נושאים שקשורים בו.
עכשיו יתכן שכמה מכם כבר יקומו ויגידו שזה מדד נורא סובייקטיבי או אפילו מדד נורא אליטיסטי לשפוט את המצב הקהילה, הרי אפשרי שיהיו אנשים שאני לא אוכל לדון איתם בדברים(שאני אחשיב לאינטליגנטים) אבל זה לא כאילו הם לא רואים אנימה נכון? מה נתן לי את הזכות לשפוט את הקהילה ככה?
אז הסיבה שאני שופט ככה את הקהילה היא קודם כל בהחלט מושפעת מהעובדה שזה אחד הפרמטרים שהכי מעניינים אותי אישית, כי בסופו של דבר אחד היתרונות העיקריים שאני רואה בקיום של פאנדום הוא האפשרות לחלוק רעיונות עם אנשים אחרים.
אבל מעבר לזה אני חושב שהמדד הזה מייצג את הבריאות של הפאנדום בצורה הכי מדויקת.

איך בדקתי את זה
שנייה לפני שאני אסביר למה, אני אגיד שהצורה שבדקתי את מצב הפאנדום, מעבר כמובן לניסיון האישי שלי, הייתה בכניסה לנושא בפורום אמאי שיש בו את רשימת קהילות האנימה הישראליות וקריאת דיונים בפורום האנימה הרלוונטי של כל אחת מהקהילות שיש שם.
הממצאים שלי היו שמתוך כל הקהילות האלה, חלק גדול היו בכלל לא פעילות, או שלפחות הפורום אנימה שלהן היה לא רלוונטי.
ובכמה שנשארו הדיונים ברובם היו דיי בסיסיים, וכמעט בכל המקרים שהייתה פעילות כלשהי היא הייתה מוגבלת כמעט ורק לסדרות שמשודרות כרגע.
שוב פעם יתכן שמישהו יקום ויגיד שאין שום סיבה שאני אדרוש מאנשים לדבר על סדרות ישנות כי הרי גם אנימות מודרניות הן אנימות אז מה בעצם לא בסדר בזה, אבל אני חושב שיש הבדל משמעותי בין אנשים שבאופן פעיל מחפשים אנימה ובהתאם לכך יגיעו גם לאנימות שיצאו לפני יותר מ3 חודשים, לבין אנשים שפשוט זורמים עם מה שנפוץ ומדוסקס באותו הרגע.
וההבדל הזה אני חושב מאוד משמעותי לקיומה של הקהילה, כי אנשים שפשוט זורמים גם כנראה שפחות מתעניינים בתחום.
בקהילות של אנשים באמת ותיקים עם מספר סדרות מכובד מתחת לחגורה של המשתמשים עוד הייתי יכול להבין את ההתמקדות היחסית בסדרות חדשות, כי הרי אם רוב האנשים כבר ראו את הסדרה יהיה הרבה פחות על מה לדסקס, אבל גם בקהילות של משתמשים צעירים למדי מספר הדיונים האלה היה זניח.
מבין הקהילות האלה הקהילה היחידה שאני התרשמתי ממנה שהמצב שלה היה בריא בסך הכל הייתה קהילת האנימה בתפוז שהדיונים שהתנהלו בה היו יותר רציניים, היו בה גם דיונים על סדרות ישנות יותר, וגם אם לא היו הרבה כאלה אחוז נכבד מהאנשים ששם נמצאים בתחום כבר תקופה אז כאמור זה גם יותר מובן שידסקסו בה פחות על סדרות ישנות.

*סְיָג אחד שיש לי מהבדיקה הזו הוא שאני לא משתמש בפייסבוק ובהתאם לכך בהחלט יתכן שאני מפספס דברים שהולכים שם,
אבל בלי קשר לכך שאני ממש לא בטוח עד כמה פייסבוק בנוי להחזקת קהילה בנושא מסוים(זו רשת שבסופו של דבר פשוט מותאמת יותר
לניהול קשרים בין חברים, מאשר לדיונים כלליים בנושאים ספציפיים), גם ממי שאני מכיר שיש לו פייסבוק לא יצא לי לשמוע ששם נמצאת הישועה בנושא הזה.
אבל למרות זאת אם מישהו כאן חושב שהמצב בפייסבוק שונה ממה שהתרשמתי ממנו עד עכשיו אני בהחלט אשמח לשמוע.

המדד לבריאות הקהילה
ובחזרה להסבר על בעצם למה אני חושב שרמת השיחות בפאנדום היא מדד טוב לבריאות הקהילה.
הסיבה שאני חושב שהרמה של השיחות היא מדד טוב מורכבת מכמה חלקים, אשר חשובים כל אחד מהם בנפרד, ואפילו יותר ביחד.

    זמן

בשביל שאנשים ינהלו שיחות איכותיות בנושא כלשהו הם זקוקים למספיק זמן בשביל ללמוד להכיר את התחום, להכיר את הז'רגון,
את אבני הבסיס, את הזרמים ואת הדברים שהם אוהבים ולא אוהבים בו.
הם צריכים שיהיו להם דעות והעדפות שהתעצבו לאורך הזמן.
זמן הוא רכיב חשוב לבריאות הקהילה כי אם אנשים נכנסים ויוצאים מהקהילה כל הזמן היא לא יציבה והשתלב בה.
וכמובן זה גם אומר שיהיה לה קשה מאוד לגדול אם אנשים כל הזמן יצאו ממנה.

    עניין

בשביל שאנשים יוכלו לנהל שיחות כאמור הם צריכים להכיר הרבה דברים, אדם שמכיר 10 סדרות לא יוכל לדסקס את השינויים בסגנון של סדרות מד"ב בין שנות ה80 לשנות ה90 ולעכשיו.
הוא לא יוכל לדסקס האם השילוב של הצוות של קאובוי ביבופ על סדרת מוזיקה תוציא משהו שסביר שיהיה טוב או לא.
ואנשים שלא באמת מתעניינים בתחום לא יכירו את הדברים האלה.
עניין בתחום עצמו חשוב כי מי שלא באמת מתעניין בתחום עצמו הרבה פחות סביר שיישאר בו כאשר המצב שלו ישתנה(כי הוא ילך לצבא נגיד).
והרבה פחות סביר שיהיה לו מה לתרום לאנשים אחרים.

    יכולת

הסיבה האחרונה שאני הולך לציין ספציפית היא שלדוגמא ילד בן 14 גם אם הוא צופה באנימה כבר 4 שנים וזה תחום שמעניין אותו יתקשה יותר להחזיק שיחה רצינית בנושא פשוט כי פחות סביר שתהיה לו את היכולת בגיל 14, לעומת בחור בן 30.
בשביל שיהיו שיחות איכותיות צריך יכולות מנטליות מסוימות שחשובות גם לקיום העצמי של התחום.
כמובן שהכוונה היא לאו דווקא ליכולת כתוצאה מהבדל בגילאים, אלא ליכולת באופן כללי. שאומנם מושפעת גם מהגיל אבל בהחלט תלוי גם הרבה באדם עצמו.
ובשביל ליצור דברים צריך מידה מסוימת של יכולת, בין אם זה יכולת לצייר בשביל ליצור אומנות שקשורה לתחום, או יכולת כתיבה בשביל לכתוב תוכן שיעניין אנשים בתחום, או פשוט יכולת טכנית בשביל לאפשר את כל סוגי האינטראקציות האלה.

By your powers combined
בעצם ביחד כל הפרמטרים האלה תורמים לבריאות של הקהילה, שזה הגודל שלה מצד אחד והיכולת שלה לשמור עליו(זאת אומרת שאם נכנסים עכשיו 20000 ילדים בגלל שידור בטלוויזיה של אינויאשה, אם שנתיים אחרי זה כולם יעזבו את הפאנדום המצב שלו לא באמת השתפר אפילו שהוא גדל באופן זמני) ובמידה מסוימת, אני באמת חושב שזה לא עניין של אליטיזם, מעבר לגודל של הקהילה יש בהחלט פקטור גם לאיכות שלה מבחינת עד כמה אנשים שנמצאים בפאנדום יוצרים(בין אם זה מציירים דוג'ינשים, פותחים פורומים או אתרים, כותבים בלוגים או כל דבר אחר שיוצר תוכן חדש).
כי 2 מליון אנשים שרק צורכים ולא יוצרים אינטראקציות ותוכן חדש הם לא באמת פאנדום(לדוגמא אני חושב שזה דיי בטוח להניח שיש כמה מליארדים של אנשים בעולם שצורכים מזון, אבל לא הייתי אומר שיש פאנדום כזה גדול בגלל שרוב האנשים לא עוסקים בייצור של תוכן שקשור לתחום).
ואני חושב שזמן עניין ויכולת הם דברים חשובים בגלל שצריך שאנשים יישארו מספיק זמן כדי שיהיו אנשים בפאנדום, צריך שיהיה להם מספיק עניין בשביל שהם יבדקו נושאים וירחיבו אופקים, צריך שיהיה להם מספיק יכולת בשביל לעשות משהו עם כל הדברים האלה שהם למדו עליהם
וצריך את כולם ביחד בשביל שהם יתרמו לפאנדום מצד אחד וישארו בו מספיק זמן כדי שהם יגרמו לכך שעוד אנשים יכנסו יתפתחו וירצו להישאר בו גם כן.
אז בזמן שזה בסדר גמור שיהיו כל הזמן אנשים שבאים והולכים, אני חושב שבשביל שהפאנדום יהיה בריא צריך שיהיה גרעין כלשהו של אנשים שיוכלו לקדם אותו ולדאוג שבעצם אנשים ימשיכו להגיע, ושתוכן ימשיך להיווצר בו.

בקצרה,כי הפוסט הזה יצא ארוך מדי בכל מקרה, הבעיה כפי שאני רואה אותה כרגע הוא שמספר האנשים שאפשר להחשיב אותם לליבה של הפאנדום פשוט קטן מדי\לא גדל מספיק בשנים האחרונות.

5 המשחקים המוצלחים של שנת 2011 – מקום 3

אחת המגמות שמתחזקות בשנים האחרונות וזה היה ניכּר מאד גם השנה היא עליית קרנם של משחקי האִינדִי (Indie, הכוונה היא למשחקים שמפותחים ע"י מפתחים עצמאיים). יצא לי כבר להעלות ברשימה הזו משחק אחד שהיה תוצאה של תהליך הפקה אינדי ארוך יחסית, והמשחק הבא ברשימה עתיד להיות השני. התופעה הזו, בעיני, היא אחת המשמעותיות והחשובות שמשפיעות על התעשייה הזו בשנים האחרונות, וכמו כל דבר שקורה, גם היא מתפתחת ומשתנה, מושפעת ומשפיעה. לדעתי, עצם הקיום שלה משפיע על התודעה של מפתחים גם אם אינם מודעים לכך או מודים בכך. וההשפעות שלה – כמעט תמיד – חיוביות.

מה שמיוחד בכל העניין הזה הוא שגם אם הפקה שלמה של משחק שיהיה באמת איכותי ושווה (בעיני המבקרים, הגיימרים ובעיניי) הוא עניין שלוקח זמן ואל למפתח לזלזל בו, העניין נעשה פשוט יותר משנה לשנה משתי סיבות. קודם כל, וזו הסיבה המרכזית לכאורה, היא שהכלים והידע נעשים נגישים יותר וזמינים יותר. הסיבה השנייה, שדווקא היא החשובה יותר בעיניי – היא שהקהל גודל, ויודע לקבל דברים שבעבר היו חסרונות (כמו שימוש במנוע מיושן) כבעלי ערך מוסף. הגישה הזו, שרבים מכנים אותה בשוגג "היפסטרית", מעבירה את אור הזרוקרים מאלמנטים שהם בעיניי משניים יחסית, כמו גרפיקת המשחק והעיצוב שלו, אל דברים מרכזיים בהרבה – המשחקיות והסיפור שלו.

מקום 3 – To the Moon

"אֵל הירח" (To the Moon) תפס אותי בהפתעה – קצת כמו רעם ביום בהיר. אני מעט מתבייש להודות בכך, אבל אל החברה שפיתחה (Freebird Games, שעד אליו לא זכתה לצומת לב משמעותית מאף כלי תקשורת שאני מכיר) התוודעתי רק בדיעבד, ואחרי שכבר סיימתי את המשחק. על To the Moon שמעתי רק אחרי שהוא יצא, והספקתי לקרוא ביקורות ראשוניות עליו שהיו מאוד חיוביות מעט לפני שהוא הספיק ליצור באז. קצת קשה לי להמליץ על המשחקים האחרים של Freebird, כיוון שהם מכוונים לקהל יעד ספציפי יחסית (שלמזלי אני כן נמנה עליו) ואין בהם יותר מדי מה להציע לציבור הרחב. אבל כשהכתיבה והאטמוספירה הנפלאה שמאפיין את אותם המשחקים נארג בכאלו כמויות ובכזו עדינות למשחק שבאופן כללי מדבר הרבה יותר לקהל הגיימינג המערבי, התוצאה היא משחק שאסור – אסור – לאף אחד שמחבב עלילה ולו בקצת לפספס.

הסביבה העקרונית של המשחק היא עתידנית, ומתארת יום בעבודה של שני רופאים שמתמחים בטכנולוגיה

ד"ר רוזלין וד"ר ואטס. יום רגיל בעבודה

חדשנית וייחודית, שמציעה שירות הגשמת משאלות ע"י שינוי פּרוסות זכרון מסויימות של אנשים כאשר הם בשעתם האחרונה. הטכנולוגיה הזו, גם אם היא בעלת יתרונות רבים, מורכבת ומסוכנת: מורכבת, כיוון שהיא יכולה לעבוד אך ורק בצורה כזו שהזכרונות החדשים שמושתלים אצל הלקוח הגיוניים – ושומה עליהם, כמובן, לשמר את המשאלה מלכתחילה. בפשטות, על הרופאים להתעמק בנבכי התודעה של הלקוח בצורה כזו שיוכלו לעשות שינוי בנקודה המוקדמת ביותר שאפשר שגם ישפיע בצורה הרצויה על תודעת הלקוח לכאורה ליתר חייו.  במקרה הזה, שני הרופאים (ד"ר איב רוזלין וד"ר ניל ואטס) מגיעים למיטתו של אדם מבוגר בשם ג'וני – שמשאת נפשו מסתכּמת בדבר אחד – להגיע לירח.

מצויידים בכל הכלים הטכנולוגיים החדישים שכוללים מערכות מתוחכּמות לעריכת סצינות בזכרונות של ג'וני ובמעט מאוד ידע על מי הוא היה באמת, צוללים השניים למסע מיוחד מאוד במסגרתו הם זוכים להבין מי הוא ג'וני, להכיר את סיפור החיים שלו ולנסות להבין למה דווקא להגיע לירח. המשימה, שאמורה להיות פשוטה לכאורה, מסתברת כמורכבת הרבה יותר ככל שחוזרים אחורה עם הזכרונות ולומדים להכיר את הישיש.

המלנכוליה - והאושר - שבחיים הפשוטים

השחקן, בסיוע שני הדוקטורים, לומד להכיר את חייו של ג'וני מנקודות רבות ועל שלל מרכיביו: העליות והמורדות שידע, ההחמצות, החרטות – וגם הרגעים היפים. כל אלה רוקמים, לצד צוות דמויות מקסים שבראשם כמובן ג'וני ושני הדוקטורים, עלילה יוצאת דופן – כזו שניכּר שהושקעה לב ונשמה בלהרכיב אותה. את המשחק מלווה מוזיקה אטמוספירית ברמה הגבוהה ביותר (היוצר של המשחק הוא מוזיקאי בהכשרתו, וזה בהחלט ניכּר) ותורמת לאווירה המלנכוליות בעדינות ובעצמה רבה בו בזמן.

התלונה העיקרית של המקטרֵגים על To the Moon היא שהאלמנט הכי חשוב בכל משחק לוקה בחסר – המשחקיות. עם כל האהבה שלי לעלילה ברמה ודמויות שמעלות לי זכרונות לאנשים טובים יותר, קצת קשה להתווכח עם הטענה הזו. To the Moon הוא מעט מאוד משחק. הוא מוצג כאילו הוא כן (בסגנון שמזכיר משחקי JRPG), וישנה אינטרקציה רבה יחסית עם הממשק (יותר מאשר בנובלות ויזואליות, למשל), אבל בסוף כמעט ולא מרגישים כאילו משחקים. לפעמים פותרים קצת חידות (כאלה מהסגנון שהיו נותנים לאינטיליגנטים שבכם בגן, ולקצת מאותגרים בכיתה ב'), הולכים קצת, מדברים קצת – אבל שום דבר שבאמת משחקים בו. זו הסיבה שמשחק שבנוי בצורה כל-כך יוצאת דופן לחיוב מגיע "רק" למקום השלישי ולא מקום אחד למעלה. פתחתי את הרשוּמה בכך שאנשים לומדים לקבל לאט ובזהירות דלוּת-אמצעים, והמשחק הזה פותח ב- RPGMaker וזו הסיבה, כנראה, שהוא מוגבל יחסית מבחינות הממשק. אז אני סולח – ועדיין אוהב את המשחק. אבל לא מספיק בשביל לדרג אותו במקום גבוה יותר.

קצת קשה לסכם את החוויה הזו בכמה מילים בודדות. אתם חייבים לחוות אותה בעצמכם בשביל להבין. לא משנה כמה מילים אני אשפוך בכתיבה הזו, זה לא יצליח לתאר את ההרגשה הייחודית שמרגישים כשמשחקים – ומסיימים – את המסע הזה. To the Moon הוא משחק האינדי הטוב ביותר של שנת 2011 (ששפעה משחקי אינדי מצויינים) ואולי הטוב ביותר שיצא לי לשחק בו בכלל. הוא גם ההוכחה לכך שלא צריך הרבה יותר מלב בכתיבה של המשחק בשביל שהוא יהיה שווה משהו. ובכלל, זו התשובה העדכנית ביותר לכל אלה שעדיין מפקפקים באיכות של משחקי וידאו כמדיום עצמאי לסיפור סיפורים.

קארוטה

צ'יהאיהפורו


לא מזמן החל השידור של הסדרה צ'יהאיהפורו (chihayafuru) ותודות לסדרה הזו גיליתי על המשחק קארוטה (Karuta), או יותר ספציפית למשחק אוטה-גארוטה (uta-garuta), שנראה לי כמו משחק כיפי והחלטתי לנסות לשחק בו. ולכן אני כותב את המדריך הקטן הזה למקרה שעוד אנשים יתעניינו במשחק ואולי בעזרתו יצא לי לשחק עם עוד אנשים.

הקדמה

אז מה זה בעצם קארוטה? קארוטה הוא משחק קלפים יפני, השם שלו (לפי ויקיפדיה לפחות, לול) הגיע מהמילה הפורטוגזית שמשמעה קלף (carta). למשחק יש הרבה גרסאות אבל הקונספט הכללי שלהם הוא שיש סט של קלפים שמפוזרים על השולחן (או רצפת הטאטאמי). ושחקנים מתחרים אחד בשני בנסיון לגעת ראשונים בקלף הנכון.

Uta-garuta

קלפי קארוטה

צד שמאל הוא קלף המשחק וצד ימין הוא קלף ההקראה

המשחק שאני הולך לדבר עליו הוא uta-garuta, ספציפית יותר על אוטה גארוטה תחרותי, שזהבעצם קארוטה מבוסס על שירים, יש 100 שירים במשחק, הם מודפסים על 2 סטים קל קלפים. קלפי הקראה וקלפי משחק. על כל קלף הקראה יש שיר טאנקה (tanka, שיר יפני בעל מבנה קבוע של 5-7-5-7-7 הברות) כאשר על קלף המשחק מודפס רק החלק השני שלו (שתי המקטעים בעלי 7 ההברות) . שני שחקנים מתחרים בנסיון למצוא ולגעת בקלף משחק שהשיר שלו מוקרא באותו הרגע.

מהלך המשחק

במשחק יש 2 מתחרים, שופט ואדם שאחראי על ההקראה של הקלפים. כל אחד מ2 השחקנים מקבל באופן אקראי 25 קלפים לאחר מכן לכל אחד מהשחקנים יש פרק זמן של 15 דקות לסדר את הקלפים ולשנן את  המיקומים שלהם.

המקריא יקריא אחד אחרי השני את השירים כאשר הוא מתחיל מההתחלה שלהם (בניגוד לחלק הסופי שיש לשחקנים) והתפקיד של השחקנים הוא לגעת בקלף שמוקרא כמה שיותר מהר, ועל כן זיכרון, זריזות מחשבה וזריזות ידיים הם הדברים החשובים ביותר במשחק הזה. על השחקן לזכור את כל 100 השירים, והמיקום של כל הקלפים שלו ושל היריב היטב , הוא חייב לזהות מהר את השיר (שחקנים טובים מזהים כל שיר מההברות הראשונות שלו), והוא חייב להגיע עם הידיים שלו אל הקלף כמה שיותר מהר. כאשר שחקן מצליח לגעת ראשון בקלף שנמצא בצד שלו של המשחק הוא מעביר אותו עם הפנים כלפי מטה אל מחוץ לשטח המשחק, כאשר הוא מצליח לגעת בקלף הנכון שנמצא בצד של היריב הוא רשאי להעביר אליו קלף אחד לבחירתו, המיקום של הקלף הוא שיקול של השחקן השני.

המנצח הוא השחקן שמפנה את הצד שלו ראשון.

קישורים

מעבר להסבר הזה הנה כמה מקורות למידע יותר מפורט

רשימה של כל 100 השירים, כולל את הטקסט בקאנג'י, רומאנג'י ותרגום לאנגלית
הסברים מפורטים יותר על הלך המשחק, באנגלית
תמונה של כל 200 הקלפים(100 המשחק ו100 הקריאה) 
ריה טאנקה מקריאה את השירים
 
סרטון משחק – חלק 1
סרטון משחק – חלק 2
סרטון משחק – חלק 3
השחקנים עד כמה שהצלחתי להבין לא מקצועיים, כולל תרשימים על המסך, ביפנית.
 

משחק דמו

ולמי שרוצה להתאמן, זה עדיין לא ממש קרוב להיות מוכן, אבל למקרה שמישהו ירצה בכל זאת להתחיל להתאמן עכשיו,אני מקשר פה למשחק אימונים שהתחלתי להכין, המשחק כרגע כולל רק 10 שירים כי אני צריך להקליד את השירים ידנית, אבל לדעתי הוא עושה סימולציה לא רעה למשחק של ממש.

  • עם עלית העמוד יופיעו לכם 5 קלפים, אתם יכולים לסדר אותם איך שאתם רוצים.
  • אחרי שסיימתם לסדר אותם תלחצו על הכפתור start reading, בנקודה הזו המשחק יתחיל להקריא את כל 10 השירים אחד אחרי השני בסדר אקראי.
  • כשאתם שומעים שיר שיש לכם את הקלף שלו תלחצו עליו לחיצה כפולה, זה יעלה לכם את הניקוד ב1 ויציג את הזמן שלקח לכם עד שלחצתם עליו בצד ימין.

כרגע המשחק עובד כמו שצריך רק באינטרנט אקספלורר כי הוא היחיד שיודע להציג טקסט יפני מלמעלה ללמטה.המשחק כרגע בהירגנה אז לרוע המזל חובה לדעת יפנית כדי לנסות לשחק.בהמשך אני אוסיף אופציה לשחק ברומאנג'י

לינק זמני למשחק דמו 

 

 *ובכן, אז בזמנו רשמתי שזה יהיה בלוג פיתוח לבלאג, אבל היה לי חשק לעשות איזה פוסט וזה נראה לי כמו בזבזו לעשות בלוג במיוחד אז אני מכריז בזאת שהבלוג הזה יהיה סתם בלוג. סגגג

פוסט זמני

למען האמת סתם רציתי לנסות איזה משהו בהתקנה של הבלוג הזה, אבל אם כבר אז כבר.

ברמת העיקרון אף אחד לא אמור להגיע לפה כי לא קישרתי אף אחד לכאן, אם בכל זאת הגעתם לכאן כנראה שזה מחיפוש בגוגל.

בכל מקרה הרעיון הוא שאני ארשום פה דברים שקשורים לפיתוח האנימה בלאג . אם אתם אגב מעונינים אתם תמיד יכולים לעקוב אחרי הפיתוח בתכלס של הבלאג בגיטהאב של הבלאג .

וזהו לביינתים, עד שיהיה לי חשק לרשום פה עוד איזה משהו

 

 

.