5 המשחקים המוצלחים של שנת 2011 – מקום 3

אחת המגמות שמתחזקות בשנים האחרונות וזה היה ניכּר מאד גם השנה היא עליית קרנם של משחקי האִינדִי (Indie, הכוונה היא למשחקים שמפותחים ע"י מפתחים עצמאיים). יצא לי כבר להעלות ברשימה הזו משחק אחד שהיה תוצאה של תהליך הפקה אינדי ארוך יחסית, והמשחק הבא ברשימה עתיד להיות השני. התופעה הזו, בעיני, היא אחת המשמעותיות והחשובות שמשפיעות על התעשייה הזו בשנים האחרונות, וכמו כל דבר שקורה, גם היא מתפתחת ומשתנה, מושפעת ומשפיעה. לדעתי, עצם הקיום שלה משפיע על התודעה של מפתחים גם אם אינם מודעים לכך או מודים בכך. וההשפעות שלה – כמעט תמיד – חיוביות.

מה שמיוחד בכל העניין הזה הוא שגם אם הפקה שלמה של משחק שיהיה באמת איכותי ושווה (בעיני המבקרים, הגיימרים ובעיניי) הוא עניין שלוקח זמן ואל למפתח לזלזל בו, העניין נעשה פשוט יותר משנה לשנה משתי סיבות. קודם כל, וזו הסיבה המרכזית לכאורה, היא שהכלים והידע נעשים נגישים יותר וזמינים יותר. הסיבה השנייה, שדווקא היא החשובה יותר בעיניי – היא שהקהל גודל, ויודע לקבל דברים שבעבר היו חסרונות (כמו שימוש במנוע מיושן) כבעלי ערך מוסף. הגישה הזו, שרבים מכנים אותה בשוגג "היפסטרית", מעבירה את אור הזרוקרים מאלמנטים שהם בעיניי משניים יחסית, כמו גרפיקת המשחק והעיצוב שלו, אל דברים מרכזיים בהרבה – המשחקיות והסיפור שלו.

מקום 3 – To the Moon

"אֵל הירח" (To the Moon) תפס אותי בהפתעה – קצת כמו רעם ביום בהיר. אני מעט מתבייש להודות בכך, אבל אל החברה שפיתחה (Freebird Games, שעד אליו לא זכתה לצומת לב משמעותית מאף כלי תקשורת שאני מכיר) התוודעתי רק בדיעבד, ואחרי שכבר סיימתי את המשחק. על To the Moon שמעתי רק אחרי שהוא יצא, והספקתי לקרוא ביקורות ראשוניות עליו שהיו מאוד חיוביות מעט לפני שהוא הספיק ליצור באז. קצת קשה לי להמליץ על המשחקים האחרים של Freebird, כיוון שהם מכוונים לקהל יעד ספציפי יחסית (שלמזלי אני כן נמנה עליו) ואין בהם יותר מדי מה להציע לציבור הרחב. אבל כשהכתיבה והאטמוספירה הנפלאה שמאפיין את אותם המשחקים נארג בכאלו כמויות ובכזו עדינות למשחק שבאופן כללי מדבר הרבה יותר לקהל הגיימינג המערבי, התוצאה היא משחק שאסור – אסור – לאף אחד שמחבב עלילה ולו בקצת לפספס.

הסביבה העקרונית של המשחק היא עתידנית, ומתארת יום בעבודה של שני רופאים שמתמחים בטכנולוגיה

ד"ר רוזלין וד"ר ואטס. יום רגיל בעבודה

חדשנית וייחודית, שמציעה שירות הגשמת משאלות ע"י שינוי פּרוסות זכרון מסויימות של אנשים כאשר הם בשעתם האחרונה. הטכנולוגיה הזו, גם אם היא בעלת יתרונות רבים, מורכבת ומסוכנת: מורכבת, כיוון שהיא יכולה לעבוד אך ורק בצורה כזו שהזכרונות החדשים שמושתלים אצל הלקוח הגיוניים – ושומה עליהם, כמובן, לשמר את המשאלה מלכתחילה. בפשטות, על הרופאים להתעמק בנבכי התודעה של הלקוח בצורה כזו שיוכלו לעשות שינוי בנקודה המוקדמת ביותר שאפשר שגם ישפיע בצורה הרצויה על תודעת הלקוח לכאורה ליתר חייו.  במקרה הזה, שני הרופאים (ד"ר איב רוזלין וד"ר ניל ואטס) מגיעים למיטתו של אדם מבוגר בשם ג'וני – שמשאת נפשו מסתכּמת בדבר אחד – להגיע לירח.

מצויידים בכל הכלים הטכנולוגיים החדישים שכוללים מערכות מתוחכּמות לעריכת סצינות בזכרונות של ג'וני ובמעט מאוד ידע על מי הוא היה באמת, צוללים השניים למסע מיוחד מאוד במסגרתו הם זוכים להבין מי הוא ג'וני, להכיר את סיפור החיים שלו ולנסות להבין למה דווקא להגיע לירח. המשימה, שאמורה להיות פשוטה לכאורה, מסתברת כמורכבת הרבה יותר ככל שחוזרים אחורה עם הזכרונות ולומדים להכיר את הישיש.

המלנכוליה - והאושר - שבחיים הפשוטים

השחקן, בסיוע שני הדוקטורים, לומד להכיר את חייו של ג'וני מנקודות רבות ועל שלל מרכיביו: העליות והמורדות שידע, ההחמצות, החרטות – וגם הרגעים היפים. כל אלה רוקמים, לצד צוות דמויות מקסים שבראשם כמובן ג'וני ושני הדוקטורים, עלילה יוצאת דופן – כזו שניכּר שהושקעה לב ונשמה בלהרכיב אותה. את המשחק מלווה מוזיקה אטמוספירית ברמה הגבוהה ביותר (היוצר של המשחק הוא מוזיקאי בהכשרתו, וזה בהחלט ניכּר) ותורמת לאווירה המלנכוליות בעדינות ובעצמה רבה בו בזמן.

התלונה העיקרית של המקטרֵגים על To the Moon היא שהאלמנט הכי חשוב בכל משחק לוקה בחסר – המשחקיות. עם כל האהבה שלי לעלילה ברמה ודמויות שמעלות לי זכרונות לאנשים טובים יותר, קצת קשה להתווכח עם הטענה הזו. To the Moon הוא מעט מאוד משחק. הוא מוצג כאילו הוא כן (בסגנון שמזכיר משחקי JRPG), וישנה אינטרקציה רבה יחסית עם הממשק (יותר מאשר בנובלות ויזואליות, למשל), אבל בסוף כמעט ולא מרגישים כאילו משחקים. לפעמים פותרים קצת חידות (כאלה מהסגנון שהיו נותנים לאינטיליגנטים שבכם בגן, ולקצת מאותגרים בכיתה ב'), הולכים קצת, מדברים קצת – אבל שום דבר שבאמת משחקים בו. זו הסיבה שמשחק שבנוי בצורה כל-כך יוצאת דופן לחיוב מגיע "רק" למקום השלישי ולא מקום אחד למעלה. פתחתי את הרשוּמה בכך שאנשים לומדים לקבל לאט ובזהירות דלוּת-אמצעים, והמשחק הזה פותח ב- RPGMaker וזו הסיבה, כנראה, שהוא מוגבל יחסית מבחינות הממשק. אז אני סולח – ועדיין אוהב את המשחק. אבל לא מספיק בשביל לדרג אותו במקום גבוה יותר.

קצת קשה לסכם את החוויה הזו בכמה מילים בודדות. אתם חייבים לחוות אותה בעצמכם בשביל להבין. לא משנה כמה מילים אני אשפוך בכתיבה הזו, זה לא יצליח לתאר את ההרגשה הייחודית שמרגישים כשמשחקים – ומסיימים – את המסע הזה. To the Moon הוא משחק האינדי הטוב ביותר של שנת 2011 (ששפעה משחקי אינדי מצויינים) ואולי הטוב ביותר שיצא לי לשחק בו בכלל. הוא גם ההוכחה לכך שלא צריך הרבה יותר מלב בכתיבה של המשחק בשביל שהוא יהיה שווה משהו. ובכלל, זו התשובה העדכנית ביותר לכל אלה שעדיין מפקפקים באיכות של משחקי וידאו כמדיום עצמאי לסיפור סיפורים.

5 המשחקים המוצלחים של שנת 2011 – מקום 4

הרשימה ממשיכה. למען האמת, המשימה להחליט על המקום הרביעי הייתה המורכבת ביותר. ידעתי פחות או יותר מה הם יתר המשחקים שאני רוצה להכניס, אבל דווקא על המקום הרביעי, שנראה לי קצת תקוע, היו לי חילוקי דעות עם עצמי. ואפילו אחרי כל ההתלבטויות האלו, אני לא כל-כך שלם עם ההחלטה שלי, ואנסה לנמק אותה למידה כזו שלפחות תבינו אותה, ואני משוכנע שרובכם לא תסכימו איתה.

בפעם הקודמת כתבתי על Gemini Rue, שמסמל עבורי (יחד עם Gray Matter המונומנטלי משנה שעברה) את ההתעוררות הלא-כל-כך-מפתיעה של הרפתקאות ה- Point & Click, ועוד מאוחר יותר באותו היום זכיתי לתמיכה מפתיעה ומעודדת מצד Ynet ("תחזית: 2012 תהיה שנתו של הקווסט", יונתן ילון, הקריאה מומלצת ביותר). הפעם אדבר על משהו שדווקא כן עושה רושם שאבד עליו הכלח: Nintendo DS.

4. Ghost Trick: Phantom Detective

אני רוצה להאמין שהבחירה הזו גורמת לרובכם להרים גבה. גם אני חושב שלשנת 2011 היה הרבה מה להציע, שהיה טוב יותר ממשחק דיי פשוט לקונסולה שיותר מזכירה זקן בבית אבות מאשר מערכת שיכולה לעמוד בשוק משחקי הוידאו הסוער של היום. למרות זאת, הבחירה הזו היא בחירה של כבוד – של אופי – יותר מאשר היא בחירה איכות. ה- DS, סיפק לי אלפי שעות של הנאה שפזורים על עשרות רבות של משחקים, בסגנונות שונים ומשונים ובעיקר עם משחקיות שלזמנה הייתה יותר מחדשנית. Ghost Trick הוא, ככל-הנראה, המשחק הגדול האחרון שיצא למכשיר הזה (השנה יצאו עוד בערך שלושה ששווה לשחק בהם, כאשר 2 מהם הם משחקי המשך). אני לא חושב שמדובר במשחק הטוב ביותר שיצא ל- DS עד היום, ואני גם לא מאמין שהוא עומד בסטנדרטים אליהם קאפקום הרגילו אותנו עד היום בכל מה שקשור למכשיר הזה, אבל המשחק הזה הוא סוג של אבן יקרה, שלעין הבלתי מזוינת נראית מעט מוזר ולא כל-כך  מלוטשת, אבל ככל שמביטים יותר ומתעמקים בה, מבינים את היופי המיוחד שטמון בה.

כן, *ככה* זה עובד.

המשחק נפתח בכך שהדמות הראשית, ברנש עם לא מעט סטייל בשם סיסל (Sissel), שמזכיר מעט גיבור מסדרת משחקים מוכרת יותר של קפקום, נרצח. לו (או ליתר דיוק – לרוח שלו, שהיא גם למעשה הדמות הראשית של המשחק) אין ממש מושג איך ולמה זה קרה. מיד לאחר מכן הוא רואה את המוות של בלשית צעירה בשם לין (Lynne), ולומד להשתמש בשטִיקים (Trick) מיוחדים ששמורים רק לרוחות, שמאפשרים לו לשחזר מוות של יישות עד 4 דקות אחורה ולעשות שינויים בחפצים. הוא עוד לומד שלהשאר כרוח יחזיק רק עד הזריחה של אותו היום. סיסל משחזר את המוות של לין, מציל אותה, וביחד הם מתחילים לחקור ביחד, כל אחד באינטרס שלו, בנסיון לחקור את המוות – ואת הנסיבות שלו.

הדבר הראשון שצריך להזכיר שמדברים על המשחק הזה, הוא שהושקעו בו הרבה מאמצים להפוך אותו למיוחד, דבר שבא לידי ביטוי בכמה היבטים: כאמור, הגרפיקה והאסתטיקה של המשחק יחודיים מאוד. קשה לי לחשוב על משהו (ולפיכך אני גם לא יודע ובספק שקיים) דומה לו בנקודה הזו. מעבר לכך שזה מעצים את חוויית ההיפּסטריוּת (נקודה שבעיני מסבירה את הפופולריות היחסית שלו בחוגים הנכונים), שבין כה-וכה אופפת את המשחק, היא גם מעניקה מן תחושה שיש פה משהו חדש. שאמנם יש פה תעלומה שלכאורה אינה שונה מכל מה שאנחנו רגילים מהעבר, אבל בשביל לפתור אותה, צריך להשתמש בכל האמצעים – שרובם ככולם רחוקים מלהיות קונבנציונליים – העומדים לרשותינו.

אוכלוסיית היעד העקרונית של המשחק. יוצאי הדופן גם יהנו מאוד

ואם כבר דיברנו על כלים לא קונבנציונליים, עיקר המשחק מורכב מלחקור דמויות ואת נסיבות המוות שלהן. הרוח של סיסל ניחנה ביכולת לראות את הכמה דקות האחרונות של כל גופה שהוא רואה, ובדרך הזו אנחנו מגלים עוד דברים, שבסופו של דבר עוזרים לנו לפתור את התעלומה. מכניקת המשחק הזו מוכיחה את עצמה כיעילה מאוד בכל מה שקשור להנאה מהמשחק, ריח אפילו את השחקנים המרובעים ביותר, אלו שחושבים כמעט בבלעדיות עם הצד השמאלי של המוח, לחשוב קצת מחוץ לקופסא. גם החידות עצמן, שהן לדעתי הלחם והחמאה של המשחק הזה, רחוקות מלהיות מבוססות על ניתוחים יבשים, ודורשים להגיע לפתרונות יצירתיים ומפתיעים – והרבה פעמים שונים מאוד ממה שמצפים כשרק ניגשים אליה.

לצד כל אלה, שבעיני מהווים סיבה מצויינת לקנות ולהתחיל לשחק, יש גם כמה חסרונות. אמרתי ברשומה הקודמת שאני אשתדל להמנע מלציין דברים פחות טובים, אבל במקרה הזה זה כמעט בלתי נמנע. צריך אופי מסויים בשביל להנות מהמשחק הזה. יש הרבה רגעים של תסכול, דברים לא הגיוניים גם במשחקיות אבל בעיקר ברמת העלילה. אני משוכנע שיש אנשים שהמשחק הזה יותר יכעיס אותם מאשר יעורר אצלם מידת הנאה – וקשה להאשים אותם. נעשה פה שימוש טוב ב- DS ובאלמנטים שמאפיינים אותו (ברמה הטכנית אין פה הרבה מעבר לאסתטיקה, אבל יש הרבה קריצות למשחקים אחרים), והמשחק הזה ממצה בעיני את כל מה שטוב במכשיר הזה – אבל גם הרבה מאוד ממה שרע ומה שהצליח להפוך משחקים (בעיקר משחקי הרפתקה) לכמעט בלתי נסבלים. בהחלט לא יזיק לתת למשחק נסיון, ואם יש בכם זיקה לבלשוּת אז  המשחק הזה מומלץ מאוד. כל היתר, אלה שקצת תקועים בתוך הגדר ומחפשים דרכים לירות ממנה החוצה – את הלחם והחמאה שלכם כנראה תמצאו במקום אחר.

5 המשחקים המוצלחים של שנת 2011 – מקום 5

מאז שאני מלווה את תרבות משחקי הוידאו שמתקיימת ברשת, אחד המנהגים הנפוצים ביותר כמעט בכל ספֵרה שבה יוצא לי לבקר הוא לפרסם רשימות סיכום מרגיזות בסוף השנה. זה כמובן לא משהו שאקסקלוסיבי לקהילת השחקנים, והוא לעוס בכל תחום עיסוק אחר שאתם יכולים לעלות על דעתכם, אבל הוא נכנס חזק במיוחד בכל מה שקשור למשחקי וידאו. עושה רושם שכל מי שעוסק במלאכה הזו פשוט אוהב לסכם דברים ברשימות. בתור אחד שמתרגז מהנושא הזה כל פעם מחדש, החלטתי השנה להרגיז גם אתכם, ואציג להלן את הרשימה המצומצמת של חמשת המשחקים שבעיני התעלו על האחרים וראויים להקרא הטובים ביותר של שנת 2011, לצד הסבר קצר על כל משחק.

לפני שאני אתחיל לבלבל את המוח על משחקים, שני עניינים שחשוב שתקחו לצומת לבכם כאשר אתם מתלהמים על תוכן הרשימה:

  • אני זה אני, והרשימה הזו היא שלי. אם משחק נכנס אליה, פרט לכך שבוודאות נהנתי ממנו מאוד, אני גם חושב שראוי שאתם תתנו לו נסיון. אם ניסיתם, שיחקתם ולא נהנתם – חשוב שתכתבו את זה בתגובות כדי להזהיר אחרים שהטעם שלי התערער עם השנים.
  • זמן זה לא המשאב הזמין ביותר עבורי כרגע (מן תקופה כזאת – אני מעריך שבקרוב העניין הזה מעט ישתפר) ולכן לא שיחקתי בכל משחק שיצא השנה. העדיפות שלי היא לשחק במשחקים שמראש אני יוצא מנקודת הנחה שאהנה מהם במידה מסוימת. זו הסיבה שהנוכחות של משחקי יריות, למשל, ברשימה היא יחסית דלילה.

5. Gemini Rue

משהו חיובי עובר על תעשיית משחקי הפוינט & קליק. אז נכון, לוקאסארטס זנחו את התחום כשראו לאן הוא מתקדם (או לא מתקדם) לפני כמה שנים טובות, ונכון שמשחק ההמשך של The Longest Journey בייש את שמה של אפריל ראיין, אבל לי יצא לחוות לפחות חמישה משחקים מהז'אנר הנושן הזה שיצאו בשלוש השנים האחרונות וגם היו טובים, חלקם גם טובים מאוד. השנה, הטוב שבהם היה משחק אינדי שזכה לתשומת לב רבה יחסית והוא נקרא Gemini Rue.

המשחק מתרחש בעתיד אפרורי, בו בני האדם הקימו מושבות רבות והתפרסו על מערכות רבות בגלקסיה. העלילה מתחילה במערכת כוכבים שנקראת ג'מיני (Gemini, ומכאן שם המשחק), בה ישנה דריסת רגל משמעותית של ארגון פשע (מאוד אמורפי) שנקרא בוריוקודן (Boryokudan), השולט במתרחש בזכות כמות משאבים גדולה והטמעה של סם ממכר במיוחד שנקרא 'מיץ' בקרב יושבי המערכת. השחקן משחק שתי דמויות שנקלעו לשתי סיטואציות שונות: הראשון, לשעבר מתנקש בצבא וכיום שוטר בשירות הבין-לאומי שנקרא עזריאל אודין (Azriel Odin) שנשלח לחקור את הפשיעה בברקוס (אחד הכוכבים בג'מיני), ואילו השני, Delta-Six, הוא אסיר במוסד שמהותו לא ברורה, ושזה עתה נמחקו לו הזכרונות. ישנה נגיעה במוטיבים רבים יחסית לאורך המשחק, אבל הנושא המרכזי שנחקר הוא הזהות וערכּה.

גם בשנת 2228 עדיין עושים גרפיטי

אותי המשחק שבה מהרגע הראשון: את הדקות הראשונות בו מעבירים בעיר גשומה וקודרת שמתוחזקת ע"י אווירה עתידנית, בנסיון להבין איך המכניקה עובדת ומה בכלל אמורים לעשות. ממש 'High-tech and low-life'. הגרפיקה רחוקה שנות אור ממה שהורגלנו אליו בשנת 2011, וגם לא ממש קרובה לסטנדרט שמציבים משחקי אינדי אחרים, אבל בדיוק בנקודה הזו מסתתר לדעתי סוד ההצלחה של המשחק – האטמוספרה הקודרת נשמרת לכל אורך המשחק, ומקבלת גב מהגרפיקה ומיתר האלמנטים שבונים את המשחק: הדמויות (והדיבוב המצוין שלהן), שניכר שכל מילה שיוצאת להן מהפה נכתבה בקפידה, הנרטיב הייחודי (שכאמור קופץ מסיפור אחד למשנהו), ובעיקר מהעלילה המצוינת, ששואבת הרבה מהסייברפאנק הקלאסי ומצליחה (בדרך-כלל) להמנע מהקלישאות שמאפיינות את הז'אנר והספיקו להשחק זה מכבר.

"תפסיקו לפרמט אותי!"

המשחק הזה הוא דוגמא מצוינת לכך שלא צריך גרפיקה יוצאת דופן בשביל לספר סיפור, שמשחקי מחשב יכולים להיות פלטפורמה מצוינת לזה, ושגם ז'אנרים שהוספדו ראויים לפעמים לצומת לב ובהחלט לא תמיד מאכזבים. בכנות, המשחק הזה לא נופל באיכות ובחוויה כמעט מאף משחק שיצא לי לשחק השנה, וזה על-אף שלסיים אותו לוקח שעות בודדות.
מומלץ בחום לשחקנים ותיקים שמתגעגעים קצת לפוינט אנד קליק, וגם לחדשים יותר שרוצים לנסות משהו חדש.
אה, וכמובן לכל אלה שאהבו את Cowboy Bebop.

ובנוגע לרשימה – המשך יבוא…