5 המשחקים המוצלחים של שנת 2011 – מקום 3

אחת המגמות שמתחזקות בשנים האחרונות וזה היה ניכּר מאד גם השנה היא עליית קרנם של משחקי האִינדִי (Indie, הכוונה היא למשחקים שמפותחים ע"י מפתחים עצמאיים). יצא לי כבר להעלות ברשימה הזו משחק אחד שהיה תוצאה של תהליך הפקה אינדי ארוך יחסית, והמשחק הבא ברשימה עתיד להיות השני. התופעה הזו, בעיני, היא אחת המשמעותיות והחשובות שמשפיעות על התעשייה הזו בשנים האחרונות, וכמו כל דבר שקורה, גם היא מתפתחת ומשתנה, מושפעת ומשפיעה. לדעתי, עצם הקיום שלה משפיע על התודעה של מפתחים גם אם אינם מודעים לכך או מודים בכך. וההשפעות שלה – כמעט תמיד – חיוביות.

מה שמיוחד בכל העניין הזה הוא שגם אם הפקה שלמה של משחק שיהיה באמת איכותי ושווה (בעיני המבקרים, הגיימרים ובעיניי) הוא עניין שלוקח זמן ואל למפתח לזלזל בו, העניין נעשה פשוט יותר משנה לשנה משתי סיבות. קודם כל, וזו הסיבה המרכזית לכאורה, היא שהכלים והידע נעשים נגישים יותר וזמינים יותר. הסיבה השנייה, שדווקא היא החשובה יותר בעיניי – היא שהקהל גודל, ויודע לקבל דברים שבעבר היו חסרונות (כמו שימוש במנוע מיושן) כבעלי ערך מוסף. הגישה הזו, שרבים מכנים אותה בשוגג "היפסטרית", מעבירה את אור הזרוקרים מאלמנטים שהם בעיניי משניים יחסית, כמו גרפיקת המשחק והעיצוב שלו, אל דברים מרכזיים בהרבה – המשחקיות והסיפור שלו.

מקום 3 – To the Moon

"אֵל הירח" (To the Moon) תפס אותי בהפתעה – קצת כמו רעם ביום בהיר. אני מעט מתבייש להודות בכך, אבל אל החברה שפיתחה (Freebird Games, שעד אליו לא זכתה לצומת לב משמעותית מאף כלי תקשורת שאני מכיר) התוודעתי רק בדיעבד, ואחרי שכבר סיימתי את המשחק. על To the Moon שמעתי רק אחרי שהוא יצא, והספקתי לקרוא ביקורות ראשוניות עליו שהיו מאוד חיוביות מעט לפני שהוא הספיק ליצור באז. קצת קשה לי להמליץ על המשחקים האחרים של Freebird, כיוון שהם מכוונים לקהל יעד ספציפי יחסית (שלמזלי אני כן נמנה עליו) ואין בהם יותר מדי מה להציע לציבור הרחב. אבל כשהכתיבה והאטמוספירה הנפלאה שמאפיין את אותם המשחקים נארג בכאלו כמויות ובכזו עדינות למשחק שבאופן כללי מדבר הרבה יותר לקהל הגיימינג המערבי, התוצאה היא משחק שאסור – אסור – לאף אחד שמחבב עלילה ולו בקצת לפספס.

הסביבה העקרונית של המשחק היא עתידנית, ומתארת יום בעבודה של שני רופאים שמתמחים בטכנולוגיה

ד"ר רוזלין וד"ר ואטס. יום רגיל בעבודה

חדשנית וייחודית, שמציעה שירות הגשמת משאלות ע"י שינוי פּרוסות זכרון מסויימות של אנשים כאשר הם בשעתם האחרונה. הטכנולוגיה הזו, גם אם היא בעלת יתרונות רבים, מורכבת ומסוכנת: מורכבת, כיוון שהיא יכולה לעבוד אך ורק בצורה כזו שהזכרונות החדשים שמושתלים אצל הלקוח הגיוניים – ושומה עליהם, כמובן, לשמר את המשאלה מלכתחילה. בפשטות, על הרופאים להתעמק בנבכי התודעה של הלקוח בצורה כזו שיוכלו לעשות שינוי בנקודה המוקדמת ביותר שאפשר שגם ישפיע בצורה הרצויה על תודעת הלקוח לכאורה ליתר חייו.  במקרה הזה, שני הרופאים (ד"ר איב רוזלין וד"ר ניל ואטס) מגיעים למיטתו של אדם מבוגר בשם ג'וני – שמשאת נפשו מסתכּמת בדבר אחד – להגיע לירח.

מצויידים בכל הכלים הטכנולוגיים החדישים שכוללים מערכות מתוחכּמות לעריכת סצינות בזכרונות של ג'וני ובמעט מאוד ידע על מי הוא היה באמת, צוללים השניים למסע מיוחד מאוד במסגרתו הם זוכים להבין מי הוא ג'וני, להכיר את סיפור החיים שלו ולנסות להבין למה דווקא להגיע לירח. המשימה, שאמורה להיות פשוטה לכאורה, מסתברת כמורכבת הרבה יותר ככל שחוזרים אחורה עם הזכרונות ולומדים להכיר את הישיש.

המלנכוליה - והאושר - שבחיים הפשוטים

השחקן, בסיוע שני הדוקטורים, לומד להכיר את חייו של ג'וני מנקודות רבות ועל שלל מרכיביו: העליות והמורדות שידע, ההחמצות, החרטות – וגם הרגעים היפים. כל אלה רוקמים, לצד צוות דמויות מקסים שבראשם כמובן ג'וני ושני הדוקטורים, עלילה יוצאת דופן – כזו שניכּר שהושקעה לב ונשמה בלהרכיב אותה. את המשחק מלווה מוזיקה אטמוספירית ברמה הגבוהה ביותר (היוצר של המשחק הוא מוזיקאי בהכשרתו, וזה בהחלט ניכּר) ותורמת לאווירה המלנכוליות בעדינות ובעצמה רבה בו בזמן.

התלונה העיקרית של המקטרֵגים על To the Moon היא שהאלמנט הכי חשוב בכל משחק לוקה בחסר – המשחקיות. עם כל האהבה שלי לעלילה ברמה ודמויות שמעלות לי זכרונות לאנשים טובים יותר, קצת קשה להתווכח עם הטענה הזו. To the Moon הוא מעט מאוד משחק. הוא מוצג כאילו הוא כן (בסגנון שמזכיר משחקי JRPG), וישנה אינטרקציה רבה יחסית עם הממשק (יותר מאשר בנובלות ויזואליות, למשל), אבל בסוף כמעט ולא מרגישים כאילו משחקים. לפעמים פותרים קצת חידות (כאלה מהסגנון שהיו נותנים לאינטיליגנטים שבכם בגן, ולקצת מאותגרים בכיתה ב'), הולכים קצת, מדברים קצת – אבל שום דבר שבאמת משחקים בו. זו הסיבה שמשחק שבנוי בצורה כל-כך יוצאת דופן לחיוב מגיע "רק" למקום השלישי ולא מקום אחד למעלה. פתחתי את הרשוּמה בכך שאנשים לומדים לקבל לאט ובזהירות דלוּת-אמצעים, והמשחק הזה פותח ב- RPGMaker וזו הסיבה, כנראה, שהוא מוגבל יחסית מבחינות הממשק. אז אני סולח – ועדיין אוהב את המשחק. אבל לא מספיק בשביל לדרג אותו במקום גבוה יותר.

קצת קשה לסכם את החוויה הזו בכמה מילים בודדות. אתם חייבים לחוות אותה בעצמכם בשביל להבין. לא משנה כמה מילים אני אשפוך בכתיבה הזו, זה לא יצליח לתאר את ההרגשה הייחודית שמרגישים כשמשחקים – ומסיימים – את המסע הזה. To the Moon הוא משחק האינדי הטוב ביותר של שנת 2011 (ששפעה משחקי אינדי מצויינים) ואולי הטוב ביותר שיצא לי לשחק בו בכלל. הוא גם ההוכחה לכך שלא צריך הרבה יותר מלב בכתיבה של המשחק בשביל שהוא יהיה שווה משהו. ובכלל, זו התשובה העדכנית ביותר לכל אלה שעדיין מפקפקים באיכות של משחקי וידאו כמדיום עצמאי לסיפור סיפורים.